קמע קבלי הוא חפץ פיזי (לרוב תליון, מטבע, או קלף) המכיל שילוב של אותיות עבריות, שמות קדושים (של הקב"ה והמלאכים), פסוקים מהתורה וסמלים גיאומטריים (כמו מגן דוד או עץ החיים). על פי חכמת הקבלה, מטרתו היא לשמש ככלי רוחני למשוך הגנה, שפע, בריאות, או הצלחה לאדם הנושא אותו.

על פי הקבלה, האותיות העבריות והשמות הם לא רק סימנים גרפיים, אלא צורות אנרגטיות בעלות תדרים רוחניים גבוהים. המקובל או סופר הסת"ם המכין את הקמע פועל מתוך כוונה טהורה ("כוונה") ומחבר את הסמלים בצורה מדויקת, כך שהקמע הופך ל"אנטנה" רוחנית המאפשרת לבעליו להתחבר לכוחות עליונים ולהשפיע על המציאות לטובה.

לא בהכרח. קמעות יכולים להיות עשויים ממגוון חומרים. עם זאת, מתכות אצילות כמו כסף או זהב נחשבות לטהורות ובעלות יכולת גבוהה יותר להעביר אנרגיה, ולכן הן נפוצות מאוד. סוגים אחרים של קמעות נכתבים על קלף מיוחד (יריעת עור בהמה כשרה) על ידי סופר סת"ם.

קמע קבלי חייב להיות מוכן על ידי אדם בעל ידע עצום בחכמת הקבלה המעשית, ירא שמיים, ובקיא בסודות הצירופים והכוונות. זהו אינו עיסוק לאדם מן השורה. קמעות רבים הנמכרים בחנויות מזכרות ללא כתב הסמכה מרב מקובל עלולים להיות חסרי ערך רוחני, או במקרים קיצוניים, אף להזיק אם נעשו בכוונה לא טובה.

כן. קמע קבלי הוא כלי רוחני רב-עוצמה. אם הוא מוכן על ידי אדם לא מוסמך, או אם הוא נושא סמלים ושמות המכוונים לכוחות שליליים, הוא עלול לפגוע במי שנושא אותו או למשוך אנרגיות לא רצויות. אסור בתכלית האיסור להשתמש בקמעות למטרות שליליות, כגון פגיעה באחרים.

אין הבדל מהותי. שתי המילים מציינות את אותו החפץ. "קמיע" היא הצורה העתיקה והארכאית יותר המופיעה במקורות (כמו המשנה והתלמוד), בעוד "קמע" היא הצורה הנפוצה והמקובלת בעברית המודרנית. שתיהן נחשבות תקניות.

מכיוון שקמע מכיל שמות קדושים, יש להתייחס אליו בכבוד רב. אין להכניס אותו למקומות טמאים כמו שירותים או מקלחת (אלא אם הוא עטוף היטב ומיועד לכך). מומלץ לענוד אותו מעל הבגדים או לשמור אותו בכיס או בארנק בצורה מכובדת. אם הקמע נקרע או מתבלה, אין להשליך אותו לאשפה, אלא יש לגונזו (לקבור אותו בבית קברות או להעבירו לרב).